אני זוכר את עצמי בן 9. ילד שקט שמוריד את העיניים. הבית שלי התפרק — ככה, בלי אזהרה. יום אחד היה בית, ולמחרת לא היה כלום. מצאתי את עצמי בפנימייה, לבד, בלי אף אחד שיגיד לי שהכל יהיה בסדר.

הייתי ילד שלא האמין שהוא שווה משהו. ילד שהיה בטוח שהוא לא מסוגל. שהוא לא מספיק טוב. שאף אחד לא באמת רואה אותו.

ואז הגיע מדריך אחד. הוא לא שאל אותי מה קרה בבית. הוא לא ריחם עליי. הוא פשוט אמר — "בוא, תנסה לגעת בקלידים." לא ויתר. לא נתן לי לברוח. דחף אותי — תו אחד, ואחר כך עוד אחד, ואחר כך שיר שלם.

ואז קרה משהו שאף אחד לא ציפה לו. הילד שלא האמין בעצמו — ניגן. הילד שהוריד את העיניים — עלה על במה. הפסנתר לא רק נתן לי מוזיקה. הוא נתן לי ביטחון, מיקוד, ותחושה שאני מסוגל לכל דבר. הוא הפך למקום שבו גיליתי מי אני באמת.

היום הקמתי את אלפא קליד בשביל ילד אחד — הילד שהייתי. וגם בשביל הילד שלכם. כי אני יודע מניסיון: כל ילד שמגיע אליי מגלה שהוא מסוגל להרבה יותר ממה שהוא חשב. צריך רק מישהו שיאמין בו מספיק חזק.